הדיוקן האנושי ניצב בתווך בין ייצוג לסיפור. הוא מסמל חבל ארץ, מדינה ואומה. דיוקן היחיד מגלם ישות מדינית ואת החברה שממנה היא נוצקת. דיוקן היחיד, המלכד בתוכו טריטוריה, אנשים ותרבות, מתכתב עם מסורת של ייצוג דת או מדינה באמצעות דיוקן נשי, כדוגמת מריאן (צרפת).

​

בראשית הייתה הארץ פני אישה וגופהּ. המבט מבטא מאוויי נפש. האם היא מביטה אל העתיד? מישירה מבט אל הצופה? ולפנים גוף: פנים, צוואר וחזה (כמיטב מסורת הפרוטומה). עם פרוץ מלחמת ששת הימים מצולמת אישה על רקע עקבות שרשראות טנקים (מיכאל ארגוב, 1967). כך נוצר מפגש בין תוואי השטח של המדבר הישראלי והטופוגרפיה של הגוף האנושי.

​

על הדיוקנאות מהלך קסם המזרח. בבחירה בין מגוון דמויות אדם, מוענק מקום נכבד לחזות האוריינטלית – לבוש, הליכות ומבט - בין אם של יהודי, מוסלמי או נוצרי. אך הכסות משמשת גם כסימן מבדיל בין עבר להווה, בין מסורת לקדמה: אם ובתה צועדות יחדיו, הראשונה עבת בשר בלבוש מסורתי ואילו השנייה דקת גזרה, מדים לגופה (בנו רותנברג, ישראל ח"י, 1966). האם זהו מעין "מצעד קדמה", צעד קדימה אל עבר ישות מודרנית, הלא היא המדינה? 

​

המדינה נדמית לגלריה אנושית: ריבוי הפרצופים הוא פסיפס של ישות רב אתנית ורב-תרבותית, המורכבת מגופים ציבוריים, שהם אוסף של פרטים (צה"ל פני אדם, 1987) ומיחידים, אנונימיים או נודעים, שמאחוריהם מסתתר סיפור אישי או קבוצתי. הם מבצעים תפקיד, בנטלם חלק במנגנון גדול יותר של בנין אומה (אחיות מתאמנות, בתוך י. קלינוב, תקומת ישראל, 1951). הם מנהיגים נודעים שמפעל חייהם המצטלב עם סיפור המדינה (נאור, רבין תבנית נוף מולדתו, 2005), או שתמונתם מגלמת רגע היסטורי שהם מאדריכליו (גולדה בתוך מלחמת יום הדין, 1974).